בלוג

שלום, זה עמוד הבלוג של האתר, כאן אני מפרסם מעת לעת פוסטים קצרים על שירים וכתיבה באופן כללי,ריצה, אומנות ועל החיים ביניהם. לפעמים זה יהיה משעשע, לפעמים מצחיק, לפעמים עצוב, אני אעשה הכל בשביל שזה תמיד יהיה מעניין.

בהמשך העמוד, מופיעות דוגמאות של פוסטים אשר פרסמתי בעבר, ולא עלו כאן. ככה תוכלו להיכנס לאווירה.

אני מקווה שתיהנו. אתם מוזמנים ללחוץ כאן ולקרוא את כל הפוסטים ולהגיב עליהם.


כאן מוצגים ארבעה פוסטים שפרסמתי באתר הישן שלי, זאת על מנת להמחיש לכם בקצרה על מה אני מדבר כשאני כותב פוסטים.

 

לפעמים חלומות מתגשמים – 14.7.18

שבוע שעבר זכיתי להגשים חלום נעורים ישן. לא חלום גדול, אבל כזה שהולך איתי כבר למעלה מעשרים שנה. זכיתי לראות את להקת פרל ג'אם בהופעה.

מדובר באחת הלהקות האהובות עלי ביותר, בטח הלהקה הבינלאומית הפעילה האהובה עלי ביותר. עוד מהתקופה בה הייתי תלמיד בבית ספר יסודי, אז היא הוציאה את האלבום הראשון שלה, TEN, בשנת 91. האלבום הזה מלווה אותי מאז, ביחד עם שורה של אלבומים אחרים של הלהקה וגם שני אלבומי סולו של הסולן, אדי וודר.

כבר מזה מספר שנים אני חולם לראות אותם בהופעה, בדצמבר האחרון החלטנו אחותי ואני לנסוע לראות אותם, בהתחלה חשבנו לנסוע לראות אותם בהופעה לבד, לבסוף החלטנו לנסוע לפסטיבל ורכטר שנערך בבלגיה, לראות אותם מופיעים שם במסגרת 4 ימים של מוזיקה, כך זכינו לראות שורה של הופעות, כולל של ניק קייב ארקטיק מנאקיז, ג'ק וויט, ג'ולי ואנגוס סטון, אליס אין צ'אנס ועוד.

זו היתה חוויה מדהימה, כל אחת מן ההופעות אך במיוחד זו של פרל ג'אם, לעמוד במרחק כה קרוב ללהקה שאני אוהב (עמדנו בשורה השנייה אחרי המתנה של כמה שעות טובות), לשמוע ולראות את הסולן אדי וודר מופיע, כשהוא כבר מעל גיל חמישים ועדיין פראי ורלוונטי כמו שהיה בתחילת דרכו. התרגשתי מעצם זה שזכיתי לשמוע ולראות אותו, ומעצם ההופעה עצמה. אני הולך ללא מעט הופעות, יצא לי להיות במספר הופעות בחו"ל בעבר, אין ספק שזו היתה אחת החוויות הכי חזקות שלי.

אומרים שיש חלומות ילדות שעלולים להיהרס עם הזמן, המרחק עושה את שלו, אך זה לא בהכרח נכון, יש חלומות ששווה לחכות עבורם, יש חלומות שצריך לעשות הכל בשביל להגשים אותם, גם אם חלמנו אותם כשהיינו ילדים, הם אפילו יהיו יותר מרגשים אם נגשים אותם כשנהיה מבוגרים.

 

הנה מתקרבים לארבעים – 5.1.18

מי שקורא את שיריי, יכול לראות שיש לי איזה עניין עם הגיל. אולי זה טבעי, הרי הנה אני כבר נוגע בארבעים. פתאום אני מוצא את עצמי עם שערה לבנה בזקן, נרדם מול הטלוויזיה מוקדם, מתבונן לאחור ומעלה זיכרונות מלפני שלושים שנה, עכשיו אפשר לספור שלושים, זה קל.

השבוע היה לי יום הולדת, 39. זה לא יום הולדת שמח מסיבות שונות, בעיקר בגלל ציפיות של התממשו, תמיד זה ככה אני מניח. ציפייה שביום הכי שמח בשנה, הכל יהיה טוב, הכל יקרה, אבל שום דבר בעצם לא שונה, חוץ מברכות יום הולדת ופינוקים קטנים מהאישה. יש לנו מסורות אנחנו לא שוברים אותן.

התבוננתי אחורה, אני מודה, הייתי גאה במה שעשיתי עד היום, בסך הכל אני במקום טוב, זו היתה שנה טובה. מדי שנה אני עושה מין סיכום כאילו אני עיתון שמבקש לסכם לקוראיו מה התרחש בשנה שהסתיימה. השנה יכול לספור דברים טובים, היתה לשנה הזאת פוטנציאל להיות נוראית אבל היא דווקא היתה לא רעה בכלל. אני מתבונן מהצד ויודע, מתקרב לארבעים אבל אין לי מה לחשוש, זה לא שבר, לא משבר, בסך הכל גיל.

 

מה זה הראשון בספטמבר בשבילי – 30.8.17

כבר עשרים שנה אני לא תלמיד מן המניין, אלא אם מחשיבים את האקדמיה. זאת אומרת, שעשרים שנה הראשון לספטמבר לא אומר בשבילי שום דבר.

אבל אני לא יכול להתכחש לעובדה שפעם זה היה יום חשוב בשבילי, או לפחות יום עם משמעות מסוימת, בהתחלה, זה היה יום מרגש, קונים מחברות, קלמרים ויומנים (כמה אהבתי אותם), עוטפים את הספרים, תיקים חדשים וכל מה שכרוך בחזרה ללימודים. באותו יום בבית הספר, פוגשים חברים ואחרים, הכל מתחיל מחדש. ככה מדי שנה. עד שנכנסים לשגרת הלימודים.

עם הזמן, לא רק שהיום הפסיק להיות חשוב, הוא היה גם סימן למשהו רע שעומד להתחיל, לימודים. לא אהבתי אותם ביסודי, ובתיכון אהבתי יותר להבריז מהם מאשר להיות נוכח. אני זוכר שהייתי מגיע לכיתה בראשון לספטמבר בלי כלום, גם ככה לא היתה כוונה ללמוד באותו יום, אז מה זה משנה?

ובכן מישהו אמר את זה לפניי, למדנו משיר של שלוש דקות יותר מאשר למדנו בבית ספר, וזה המסר הטוב ביותר שאפשר לתת לתלמידים.

 

לחלוף על פני המחשבות השליליות – 21.3.17

מחשבות שליליות יכולות להגיח מכל מקום, לתקוע יתד ולא לעזוב, כמו נחיל של זבובים. מי שבוחר להישאר במקום, לא יכול לברוח מהן. עם הזמן למדתי שבשביל להתגבר על מחשבות שליליות, צריך לדעת לחלוף, צריך ללמוד להפנות להן עורף.

כיצד עושים את זה? בוחרים במעשה, עושים משהו, משהו לגוף, משהו לנשמה, בסוף הכל יוצא ומשתחרר, המחשבות נשארות במקומן, אנחנו חולפים על פניהן אל היעד הבא. עם הזמן המחשבות מתרחקות, הופכות לנקודה עד שהן נעלמות. אין כאן נסים, אין כאן קסמים. רק אוסף של מחשבות שליליות שכבר לא משפיעות ולא משנות דבר.

 

שיר הוא סיפור קצר 27.8.16

הרבה פעמים אני מנסה להסביר לעצמי מה זה בעצם שיר, אוסף של משפטים שלפעמים יש ביניהם קשר ולפעמים לא, מילים שמתחברות זו לזו במטרה לתת אחת לשנייה משמעות כמו ערכים למדדים. 

שיר הוא סיפור קצר, אפשר לעצום עיניים ולראות אותו מתרחש באמת, אפשר לראות את הדמויות, להרגיש את האווירה, הוא באמת קיים, הוא באמת שם, אם רק היה אפשר כל שיר היה הופך לסרט, קליפ.  עכשיו רק צריך שיהיו מספיק שחקנים.