יצירות מהמכונה

מה הסיפור של מכונת הכתיבה?

בגיל 16 עברתי ניתוח שאילץ אותי לשהות בבית תקופה ארוכה עם שחרורי מבית החולים. הוריי שידעו על אהבתי לכתיבה , קנו לי מכונת כתיבה ישנה , ירוקה , מעט שבורה , מאוחסנת במזוודה שחורה עם ריפוד אדום. הנחתי את מכונת הכתיבה על כיסא ישן ולאחר מכן על השידה, ומדי יום הייתי כותב בה.

המכונה לא היתה נוחה לכתיבה, בוודאי לא לעומת המקלדות של ימנו, המקשים היו נתקעים, בשביל למחוק מילה או משפט הייתי צריך להשתמש בעט או בטיפקס, לא פעם הרגשתי שאני כותב על ריק כי המקש לא הצליח להביא את הדיו עד הנייר. אך די מהר התאהבתי במכונה והתחלתי כותב בה שעות רבות.

רוב הדברים שכתבתי היו טקסטים שאי אפשר להגדיר כשיר וגם לא כלא סיפור, אלה היו יותר טקסטים ארוכים ,אני מודה שלא פעם קשה למצוא את הקשר בין תחילתם לסופם ובלא מעט טקסטים באמצע ממש מתחוללת מהומה. חלק מהטקסטים כן מסודרים, יש ביניהם אפילו לא מעט טקסטים שמשלבים נימה פוליטית לצד נימה אישית.

על מה היצירות? 

בניגוד למה שהיה מצופה, הטקסטים האישיים אינם עוסקים בחוויית בית החולים והניתוח, אליה חזרתי כעבור למעלה מעשר שנים בשורה של שירים שמתפרסמים גם באתר. הסיבה היא שבאותה תקופה מאוד התקשיתי לכתוב על כל וגם לא רציתי. כל כתיבה על בית חולים נראתה לי אז חולשה. לכן רוב הטקסטים האישיים שמופיעים כאן קשורים לחוויה שלי יותר לצדדים אחרים שאולי אז לא היו בולטים לעין ובכל זאת העדפתי לכתוב עליהם.

בקטגוריה "יצירות", תוכלו לקרוא את כל הטקסטים. אני מזמין אתכם להיכנס, לקרוא את היצירות, ולהגיב עליהן, אשמח לשמוע מה אתם חושבים. 

כל הזכויות שמורות ללירון תמם והשימוש בהם ללא אישור, אסור. 


מכונת כתיבה

מכבה את האור ,מדליק את הרדיו, מוציא את המכסה, מנקה את ידיי בתמונה ישנה ומתחיל לשרטט את האותיות במכונת כתיבה והיא רושמת הכול, את סיפור חיי, את הזיכרונות, מפסיק לנשום אחרי שתי שניות.

מביט סביב, מרגיש כמו גנב שפולש אל חצר המלוכה והמכונה משרטטת מחדש , מיישר את הדף, מוחק בטיפקס או בקו חסר הגיון, נותן לעצבים להשתלט עלי אחרי הכל מכונת כתיבה תשרטט הכל. מה היא תכתוב עכשיו, איזה שיר יצא לי מכך, אני לוגם לגימה מהאוכל שלי, וזורק לכלב את שארית הדף ממכונת הכתיבה, על אותן חלומות , על אותם חזיונות, על אותה אהבה על אותה מכונה.

מעביר את הדף מפחדיי עד לזיכרונותיי, אסור שאיש ידע על המכונה כותבת כת ואני מנסה לא לענות. לוגם לגימה משארית האוכל, מלטף את שערות הכלב וחולם על ההיא שהתפשטה מול כול הקהל.

והמכונה משרטטת את סיפור חיי בין הדמויות החסרות למי שקיים אין אף אחד. מכונת הכתיבה היא כמו תסריטאית בסרט שלי, שאיש לא יראה לעולם.

ואני נותן למכונה את הזמן שלי לכך, וחבריי שהלכו לא ידעו אם לחזור והמכונה משרטטת את תווי פניי כי היא מכונת כתיבה.