ארבעים שנה
ציור של איש מבוגר
ארבעים שנה, ישב כול יום באותו בית קפה.
פעם כשהיה צעיר היה מגיע לשם כדי לאכול עם בסיום עבודתו, בשנים האחרונות אחרי שיצא לפנסיה היה מגיע בבוקר, לפעמים היה יושב עשר דקות ולפעמים שעות.
הוא הכיר כול מטר בבית הקפה, היה לו כמו בית ואת הבעלים הכיר כמו שמכירים בני משפחה.
זוג הונגרי בני 70, שעלו לארץ אחרי המלחמה , קיבלו דירה בעיר ואחרי חצי שנה פתחו בה בית קפה. 6 סוגי עוגות , 4 סוגי קפה, 3 סוגי תה , כמה סוגי קישים ומאפים, משקאות קלים ועם הזמן החלו למכור גם משקאות אלכוהוליים שונים. לא הרבה השתנה במבנה מאז שפתחו אותו, כול כמה שנים שיפצו את המקום, יותר נכון התכוונו לשפץ ובסופו של דבר רק צבעו את המקום והחליפו ריהוט. במהלך השנים הלקוחות במקום השתנו. כפי שהרחוב השתנה שכן בתחילת דרכו של בית הקפה היה בו רק משרדים, עם השנים נבנו בו בתי עסקים, חנויות ואפילו בתי מגורים.
הם היו נוהגים לשבת איתו כל יום כשהגיע אליהם, עוד כשהיה צעיר ועשה את צעדיו הראשונים בעבודתו, כפקיד בביטוח לאומי. היו משוחחים על האישה, הילדים, פוליטיקה, שלום, כלכלה וכל מה שרק היה ניתן. כשהמקום היה ריק מאנשים ורק הוא היה יושב שם בשולחן הקבוע שלו, היה מוציא הגבר שח והיו משחקים. האישה היתה מגישה להם תה, והם היו יושבים שעות ומשחקים, האנשים ברחוב חזרו לביתם והם היו ממשיכים לשחק.
בגלל רמת ההיכרות הקרובה היה משלם להם בהקפה, לעיתים קרובות היה מזמין קפה והם לא היו דורשים ממנו לשלם על כך, בחגים היו מחליפים מתנות , כשיכול היה עזר להם בביטוח לאומי, כשאשתו נפטרה ישבו עימו שבעה ועזרו לו כמו היתה בת משפחתם, כשהוא חלה טיפלו בו כמו היו רופאים.
כעת כשהגיע לפנסיה היה מגיע לקפה, מתיישב בכיסא הקבוע שלו, צופה אל הרחוב, ונזכר איך העביר כאן את כל חייו. מקיים כאן פגישות אישיות ופגישות עבודה , לעיתים היה מביא איתו את כול הניירת איתו והיה יושב עם אורחיו על קפה ועוגה. הם היו מרגישים נוח עמו בגלל שהביא אותם לבית קפה והוא הרגיש טוב עם עצמו שהביא עוד ועוד לקוחות חדשים לבית הקפה. זיכרונות מתוקים היו מספרים כמו סוד כמוס שרק הוא והם הבינו את כוונתם. לא פעם קרה שהאישה היתה מתיישבת לידו ומספרת לו על תערוכה שראתה יום אתמול במוזיאון והגבר היה מכין לשלושתם קפה עם שניים סוכר כפי שאהב לשתות.
בית הקפה היה נפתח בשבע בבוקר. הלקוחות היו מתחילים לזרום מי אחרי לילה עבודה, מי לפני, היו מכינים קפה ומדברים עם הלקוחות בו זמנית. שואלים על הילדים, על הנשים, התעניינו בעבודה, רק כשכולם הלכו והיו יושבים לשתות את הקפה הראשון שלהם לבוקר היו מעיזים להדליק את הרדיו, תמיד על רשת ב', נאמנים למה ששמעו במשך כל השנים. "אין כמו לשמוע מוזיקה עם פוליטיקאים, האירוניה בהתגלמותה" היה משיב הגבר לאלו שדחקו בו לשנות תחנה, הם לא ניסו לשנות את דעתו שוב.
והוא, הוותיק שבלקוחות , היה מגיע בעשר בבוקר, אומר שלום, ומתיישב. האישה הגישה לו קפה והגבר היה יושב עימו מספר דקות, לא הרבה השתנה בחייהם בימי זקנתם, אך כול יום השתנה משהו במדינה והיו יכולים לדבר על כך שעות אם רק היה להם זמן, היו מנתחים את המצב, את הדמויות, אינטרסים ומעשים. שניהם אהבו היסטוריה ומוחם היה כמו חדר שלעולם לא נסגר, זכרו לפרטי פרטים כול אירוע, נדמה שידעו על כול הנפשות הפועלות יותר מאשר אותם עיתונאים ופרשנים מהם קיבלו את המידע עליו דיברו.
כשהתפנה להיות לבד פתח את העיתון שהיה מקופל על השולחן, מבקש עוגת שוקולד שלא העז להזמין בשום מקום אחר ולא הרים את עיניו מהעיתון עד שסיים לקרוא את כולו. כשהיה מסיים, היה מביט על האנשים סביבו, עוקב אחריהם כמו בלש, יוצר לעצמו דמויות כאילו כתב מחזה. בחור גבוה עם תיק ג'יימס בונד ושיער מרוח בג'ל נראה לו נוכל, מסוג הבחורים לפתות כול אחד לכול דבר רק בשביל להרוויח עוד קצת כסף.
הבלונדינית שיושבת עם חברתה נמוכת קומה בעלת החזה השופע היא בוודאי אחת כזו שנעזבה אתמול בלילה כמו שנעזבה בלא מעט לילות קודמים והיום כמו במקרים הקודמים באה לבכות לחברתה על מזלה הנוראי, הבחורים בחליפה השחורה עם העניבות שישבו עם בחורה בעלת שיער שחור וסוודר אדום, צחקו ודיברו בלחש, לא יכול היה לשמוע על מה ולמה אבל הניח שהם צוחקים על הבוס שלהם, תיאר לעצמו בראש בוס שמן, עם מכנסיים שקטנות ממנו מידה או שניים, קרח עם כמה שערות מבצבצות מאיזה מקום בראש. אם ובנה הפעוט נכנסו לקפה ויצאו אחרי רבע שעה, האם צעקה עליו שלא יילך לפניה כי הוא עלול ללכת לאיבוד. הניח שמדובר בילד שעדיין לא הולך לגן והאם חייבת לקחת אותו לכל מקום איתה. אולי הוא בחופשה והם בעצם מבלים ביחד?
ברחוב אנשים הלכו בלי לעצור כמעט, מכוניות נסעו וצפרו בלי סיבה, בחנות מוצרי הבניין שממול גברים נכנסו ויצאו, ובחנות שלצידה, חנות בגדים, בעל החנות ישב מחוץ לחנות מחכה ללקוחות שכנראה כבר לא יגיעו, הרי שלט "מכירה סופית", מופיע על חלון הראווה וזה סימן שאין לחנות לקוחות.
פעם נכנס לשם עם אשתו, הרי מעולם לא קנה בגדים לבד, בגדים ישנים היו תלויים שם ויצאו כמו שבאו.
אהב את אשתו אהבת אמת, היא היתה האהבה הראשונה שלו. אישה חכמה היו חבריו נוהגים לומר לו, הוא ידע זאת, היה מקשיב לה בקשב ובעניין. היה לה חוש אופנה מפותח , עד כדי כך שהיתה מסבירה לנכדתה הצעירה ממנה בארבעים שנה, מה ללבוש לפגישה ראשונה, ומה כדי לה ללבוש שהיא הולכת לתיכון כדי שהבחורים ישימו לב אליה. גם כשהיתה בת 55 במיטת חוליה, היה לה חוש אופנה מפותח.
היא מתה מסרטן. הרופאים נתנו לו תקווה שתחיה עד גיל 60, אבל הוא איבד את התקווה כשהיתה בת 54 ומצבה הידרדר, לה לא סיפר על התקווה, הרופאים הצטערו בפניו שזה קרה מוקדם ממה שציפו.
היו ימים שהיה מביט בתמונתה שהחזירה לו מבט בחזרה, צעירה בעשר שנים, מחייכת ונעימה, סביבה נוף של עצים ובניינים, יכול היה להביט בתמונה, שעות אבל היה מביט בה רק כמה דקות בבוקר וממשיך לדרכו.
לא התאהב באחרת, היו שהציעו לו לנסות לפחות להכיר, "לא טוב להיות לבד שאתה זקן" אמרה לו פעם גברת בליך מהקומה מעל, אבל הוא לא היה מסוגל, לא ניסה לפתח לעצמו תחביבים, בגילו כבר אי אפשר היה מתרץ להם ולעצמו. רק לבית הקפה היה מגיע מדי יום, יושב, מביט על האנשים, לא מחפש ולא מבקש דבר.
בחורה אחת כן משכה את תשומת הלב שלו.
זו היתה בחורה גבוה עם שיער חום שגלש על כול גבה כמו היה קרם על עוגה, היא היתה מגיעה כול יום לבית הקפה קצת לפני 12 בצהריים, מתיישבת שולחן אחד לפניו, פנייה אל הרחוב, ראש נתמך בידיה שנשענו על השולחן כמו היו עמודי בטון שרק טרקטור יכול להזיז אותם משם. היה מקשיב לה בלי שתשים לב ומביט במנות שהזמינה, היא לא הבחינה בו אבל בעלי המקום שמו לב לכך והיו ניגשים אליו, מספרים לו עליה, צוחקים עליו "יש לך שני בנים, את רוצה גם בת?" הוא צחק איתם ופטר את עצמו מהם במשפט כמו "אסור להסתכל על הרחוב ביום יפה שכזה?" הם צחקו ועזבו אותו לנפשו.
כשהיתה יוצאת מבית הקפה, היה נשאר במקומו אך דקות אחריה היה קם גם הוא, מנחש לאן היא הלכה ועוקב אחריה, כמו בלש. מתעכב בחלונות ראווה , מרים את מבטו לשמיים, ידע שאין לא תחשוד שהוא עוקב אחריה אבל על כול מקרה שעלול היה לקרות נהג בזהירות.
למד שהיא עובדת במשרד פרסום קטן באזור, מדברי הבעלים למד שהיא לא נשואה אבל נפרדה מחבר שלה לא מזמן אחרי מערכת יחסית ארוכה, התגוררה במרכז העיר ולא סבלה את בעל הדירה שלה הבעיה שהיא אהבה מאוד את המרפסת שהיתה לה שם אז היא נשארה בה.
כמוהו הזמינה כול יום אותו דבר, טוסט גבינה ובלי בצל, קפה עם שניים סוכר וחלב אחוז אחד, ובתור קינוח קנתה קרואסון למשרד. לעיתים היתה יושבת בבית קפה עם חברה, הניח שהיא מהעבודה מאחר ותמיד זו היתה אותה בחורה.
ככה היה יושב מדי יום, עושה את עצמו קורא בעיתונים ומשקיף על אנשים בקפה בזמן שהיה מחכה שתבוא לאכול את ארוחת הצהריים שלה. היה מצותת לשיחות שלה בלי שתדע או תשים לב, ולאחר מכן עוקב אחריה עד המשרד. לא רצה לפגוע בה, רק להכיר אותה. ידע שהיא מעולם לא תדע או תבין את זה, אזל זה גרם לו הנאה מסוימת לדעת שיש לו אחרי מי לעקוב, ושהיא לא תדע את זה.
בשבוע האחרון של חודש ינואר לא הופיעה אפילו יום אחד בקפה. לא היו חגים, לא היו אירועים מיוחדים. פשוט היא הפסיקה להופיע בקפה. כאשר הגיע פברואר וראה שהיא עדיין לא חזרה, הניח שמדובר במשהו רציני. חשב ללכת למשרד שלה לשאול אם היא לא באה בגללו, אולי הבחינה בו, אולי לא הרגישה בנעימים שהוא מצותת לשיחות , או גרוע מכך עוקב אחריה. אך בעלי המקום סיפרו לו שהמשרד עבר לאזור החדש בקצה של העיר, "ככה זה היום, כל הזמן עוברים מקומות , רק אנחנו נשארים באותו רחוב כבר ארבעים שנה" אמר הגבר כשמזג לו את הקפה השני של הבוקר, צחק והשאיר אותו לבד.
"כן, גם אני נשאר ארבעים שנה" חשב לעצמו, בין לגימה ללגימה.
