הודו, 20 שנה
אנוכי, בשדה התעופה, לפני עשרים שנה, 1999
לפני עשרים שנה, קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא, הרבה לפני שהתחלתי ללמוד, התחתנתי והפכתי להיות מי שאני היום. נסעתי להודו. לאחרונה, חלפו 20 שנה מאז. הנה מה שכתבתי בפייסבוק האישי שלי על זה:
חוץ ממספר תאריכים ששורצים אצלי בראש, תאריכים עם משמעות אישית ועוד כמה עם משמעות לאומית, אני לא זוכר יותר מדי תאריכים וגם לא נותן להם יותר מדי משמעות. לפחות ככה אני רוצה לחשוב. יצא שהתאריך של היום חקוק אצלי חזק בראש.
לא אמורה להיות משמעות מיוחדת, לא נולדתי, לא סיימתי לימודים, לא התגייסתי ולא השתחררתי באותו יום, גם אין לו משמעות גדולה בקשר שלי עם חגית, שמלא בכל מיני תאריכים מיוחדים אותם אני זוכר היטב. מה שכן, היום לפני עשרים שנה, עליתי על טיסת לילה לבומביי הודו, כרטיס פתוח לשנה. מה שמכונה באזורנו טיול אחרי צבא.
זו היתה פעם ראשונה שיצאתי את גבולות הארץ לבד. אני, צ'ימידאן, תיק יד, ספר של בוקובסקי, לונאלי פלאנט על הודו, והרבה קלטות (לצעירים שביניכם, קבלו שיעור בהיסטוריה מדובר במשהו מלבני עם סרט שהיינו מכניסים לתוך מכשיר שנקרא וולקמן, לחצנו פליי והיינו יכולים לשמוע מוזיקה. כשהקלטת הגיעה לסוף הצד, היינו מוציאים אותה, משנים צד, פשוטו כמשמעו, לוחצים שוב פליי ושומעים את הצד השני. באותה תקופה יצאו גם מיני דיסקים, אבל אני אחסוך לכם את השיעור הזה). הקטע, שכל הטיול היה בלי פלאפון, בלי מחשב, ואם הייתי לכתוב מייל למישהו, הייתי צריך ללכת לאינטרנט קפה, ולשלם חצי שעה או שעה. תקופה מעניינת.
טסתי קצת יותר משבועיים לפני המילניום, כשכותרות העיתון עסקו בבאג 2000 שאמור היה ליפול עלינו (ספויילר, לא קרה כלום), דיבורים על היציאה מלבנון (התרחשה כמה חודשים אחרי) ושלום עם סוריה (ספויילר, לא קרה). נחתתי בבומביי, עבדו עלי, נשארתי שם לילה אחד, המשכתי לפונה בשביל לבקר באשראם של אושו, ומשם אוטובוס לילה לגואה, בחופים שלה ביליתי שבועיים במטרה לחגוג במסיבות המדוברות שנערכות שם מדי שנה.
ספויילר, מעולם לא הייתי איש של מסיבות, אז אומנם נכחתי בהן, אבל לא חגגתי.
הטיול נמשך חצי שנה בסך הכל, הוא כלל בעיקר את דרום הודו, הייתי גם חודש בתאילנד, חודש בנפאל, וחזרתי להודו, לשם הגיעה אימא שלי בשביל לטייל איתי את החלק האחרון של הטיול, בצפון ובמרכז.
האמת? מעולם לא רציתי לנסוע להודו. כלומר עד אז, אף פעם לא חשבתי עליה כיעד בכלל. תמיד חלמתי להגיע לאוסטרליה. אז למה הגעתי להודו? כי רציתי להבין מה אנשים מחפשים שם, רציתי לדעת מה כל כך מעניין שם. נראה לי שהבנתי. האנשים, הטעמים, הקולות, הלכלוך, הגודל ובעיקר תחושת החופש האינסופית, זו שכנראה הרגשתי בין היתר, כי לא היה לי שום דבר על הראש אז, רוב הזמן גם טיילתי לבד, לפי התוכנית שלי, שהשתנתה כמעט מדי יום.
זה אולי יישמע מוזר, אבל מה שהכי אהבתי בטיול ועד היום אני חושב כך לא פעם, אלו נסיעות הלילה ברכבת. רשת הרכבות המדהימה שמאפשרת להגיע ממקום למקום, נסיעות של 10-12 שעות, עם עוד נוסעים הודים או תיירים בקרון, ברכבת דרכה אפשר לראות נופים מתחלפים ותמיד היא עוצרת במקומות לא ברורים, עם תחנה קטנה שיש בה רק פנס בודד, ושם עולים נוסעים שאין לי מושג מאיפה הם הגיעו.
אין לי כוונה לנסוע שוב להודו. טוב תמיד יכול להיות שהילדים שלנו, ירצו לנסוע לשם ואנחנו נפתיע אותם בדלהי או ורנסי, אבל אני באמת מקווה שהם יבחרו לטוס לאוסטרליה… שם עוד לא הייתי.
בכל אופן, כל זה קרה לפני עשרים שנה, אני עדיין זוכר את זה.
