כמה רציניים אנחנו?
גרפיטי על קיר
לפני מספר שבועות, פורסמה בעיתון הארץ כתבה מאוד גדולה על קשר בין הורים לילדים בימינו. מהות הכתבה עסקה בשאלה, כיצד הצטמצם הפער שבין הורים לילדים.
בעבר, היה דיסטנס, היתה הפרדה ברורה בין הורים לילדים. בין אם זה נבע מהעובדה שהורים ידעו להציב גבולות לילדים שלהם, בין אם זה בגלל שפעם הורים עסקו אך ורק בפרנסה וטיפול בילדים ולא היה להם שום דבר מעבר לכך, ובין אם זה בגלל שהם אצלם גדלו בתקופה שהיה נהוג לשמור על דיסטנס כזה.
היום זה לא קיים. לא רק בין שאין דיסטנס בין הורים לילדים, אלא שגם הפער ביניהם הצטמצם במובן הזה שהרבה דברים שילדים אוהבים, הורים אוהבים, אפשר לקרוא לזה הורים ילדים ואם רוצים ללכת צעד קדימה, אפשר לומר שיש פה ילדים על תקן הורים. האהבות המשותפות שלהם הן תוכניות טלוויזיה, משחקי מחשב, מוזיקה, אוכל, ואפילו לבוש. המצב הזה יוצר בלבול, יוצר אי נוחות, מניח שלא מעט ילדים נפגעים מזה, גם מבלי לדעת הם נפגעים, למרות שהם בטח חושבים שיש להם הורים מגניבים.
למה אני כותב על זה כאן? אני בן 40, אין לאישתי ולי ילדים עדיין, ולפעמים אני מסתכל על עצמנו ותוהה אם אנחנו כבר אנשים רציניים, אם אנחנו כבר כמו ההורים שלנו כשהם היו בגיל שלנו. לפעמים אני צופה בסדרות או מאזין למוזיקה ושואל את עצמי אם זה הדבר החשוב בחיים או שיש דברים יותר חשובים מאלה, משהו שאני מפספס, כי ההורים שלי עשו את הדברים אחרת. אני יודע שזו תקופה שונה, יש לנו שפע, הרבה יותר ממה שהיה להם, אין לנו את הדאגות שהיו להם, אנחנו לא חיים במצב דומה לשלהם, ובכל זאת, אני תוהה.
ואז אני אומר לעצמי, אנחנו לא בחיים לא נהיה רציניים כמוהם, כנראה שנהיה רציניים בצורה אחרת.
