אמה בדשא

אמה בדשא

 

ביום שלישי, 5.5, נפטרה הכלבה האהובה שלנו, אמה. היא היתה בת 14.5,  במשך 13 שנה פלוס היא היתה אצלי, מתוכן 9 שנים עם אישתי.

קשה להסביר עד כמה הכאב הוא גדול. זה כמו חור באמצע הגוף, חור שאי אפשר למלא, רק בזיכרונות. אמה היא כלבת קולי מעורבת, כלבה שקטה שלא נבחה אף פעם, חוץ מפעם אחת, היא אף פעם לא הרסה שום דבר בבית, את רוב זמנה בילתה בשינה בפינה שלה או  בהמתנה לקבל מהאוכל שלנו או שלה. היא היתה כלבה מאוד חברותית ונעימה, אהבה מאוד להתפנק ולהתרפק עלינו, בכל פעם כשניגשנו אליה היא הושיטה אלינו יד, זכר למה שלימדו אותה באילוף לפני שאספתי אותה.

היו לה הרגלים מוזרים ומעניינים. החל מזה שהיא אהבה מאוד להבריח חתולים, כולל כאלה שישבו על כיסאות, אהבה לרדוף אחריהם כשהתאפשר לה, כשהיינו מוציאים אותה אהבה להתגרד ברצפה ולאכול דשא רק בשביל להקיא אותו אחר כך, וכשהיתה צעירה והיו לה אפשרויות, היא לא היתה מתעצלת וגורמת לנו לרדוף אחריה.

אנחנו היינו בטוחים שיהיה לנו עוד קצת זמן איתה, לצערנו ההתדרדרות שלה היתה מהירה, מחד אנחנו מתנחמים בעובדה שלא סבלה הרבה זמן, מאידך מלאי צער שלא נהנו ממנה עוד קצת, אך אני מניח שגם אז זה לא היה מספיק.

את היומיים האחרונים העברנו בהתבוננות בתמונות וסרטונים, בכל אחד מהם היא נראית כאילו כל כך חייה, כל כך שלווה, כאילו היא ממש כאן איתנו. כשאנחנו מתבוננים על המקום בו היא נהגה לשבת, לא מבינים לאן היא נעלמה, כשאנחנו במטבח מכינים אוכל, מחכים שהיא תופיע ותדרוש את החלק שלה, נכנסים הביתה ומצפים לראות אותה מאחורי הדלת מחכה לנו. אתמול מחאתי כפיים כשהקשבתי לשיר ולא הבנתי למה היא לא באה לברר מה קורה איתי.

שנים מלווה אותי הספר טימבוקטו של פול אוסטר. הספר מספר על נווד יהודי שצועד עם הכלב שלו אל ארץ המתים, ארץ הפלאות שמעבר לחיים. ערב לפני מותה, עשינו הליכה קצרה עם אמה, היה לה כבר קשה ללכת, ובשלב מסוים בדרך חזרה, לא הרחק מהבית, היא נעצרה ליד עץ, והיה נדמה שהיא מבקשת מאיתנו להשאיר אותה ושאנחנו נמשיך לבד. זה העציב אותי, אך אולי היא רצתה להגיע לטימבוקטו ופחדה שיהיה לנו קשה לראות אותה עוזבת. היא צדקה, באמת היה קשה לנו, חיכינו לה והמשכנו ללכת הביתה, בבוקר היא נפטרה. אנחנו בטוחים שהיא הגיעה אל טימבוקטו, ארץ הפלאות שמעבר לחיים, גן עדן של כלבים ושם היא מצאה את הפינה שלה וישנה בשלווה.

 

 

Please follow and like us: