עוד ערב ירד על השרון
שלט יציאה
ספר עשר שנים לפרישתו.
פנסיה מוקדמת.
בגיל 50 החליט שנמאס לו לחקור ידיעות שהגיעו מארצות אויב, כרוזים של אירגוני טרור. העדיף לשבת בבית או לטייל בעולם, רק לא להיות במשרד אפור שהמזגן שלו לא מקרר מספיק, עם צלצולי טלפון בלתי פוסקים והאנשים הנכנסים והיוצאים מפריעים את שלוות היום אותה כול כך חיפש.
כשהתגייס לשירות חיפש הרפתקאות, רצה להיות כמו גיבור של סרט מתח, "אם אתה מחפש חיים קלים, ושלווה תלך לעבוד בבנק או בחנות" נזכר במשפט שאמר לו האיש שגייס אותו , שינן לעצמו את המשפט הזה כול יום במשך 30 שנות שירות.
אלו היו שנים קשות לשירות, הטרור מהגבולות לא פסק, מלחמות התחילו שנייה אחרי שנגמרו, מלחמת לבנון, אינתיפאדה, רגע לפני מלחמת המפרץ הוא נכנס לחדר של ראש השירות והודיע לו על החלטתו, אמר לו זאת בצורה עניינית לא בעצב או כעס, ראש השירות הביט בו בעיניים נוגות, השפיל את מבטו וחזר להביט בו, הבין את החלטתו גם הוא חשב על פרישה אבל כול הזמן דחה אותה וחתם עוד ועוד.
כמו השלים עם כך שמהשירות יצא רק בארון, "אלדד אתה יכול להגיע רחוק, אתה ראש מדור עכשיו, עוד מעט יבחרו סגן חדש לארגון ואתה מועמד טבעי לתפקיד, אנשים כמוך אין לנו הרבה בימנו בארגון אם רק תרצה אתה תשב על הכיסא שלי יום אחד" זו נשמעה כמו הבטחה של אבא יותר מאשר של מפקד או בוס, אבל הוא לא רצה את כול זה.
הוא לא רצה משרד אפור שרק המזכירה הצעירה גורמת לו להיראות כמו משרדים שראה בסרטים כשהיה צעיר ועוד התרגש מעלילות מתח וריגול. הוא רצה שלווה ושקט, לקום כול בוקר לגינה שלו, לשבת ולא לעשות כלום, ידע שיהיה לו הרבה מה לעשות ביום שיפרוש אבל יום אחרי זה לא יהיה לו דבר שיעסיק אותו.
ראש השירות קיבל את פרישתו. בארגון היו המומים אבל שבוע אחרי גיל 50, הוא עשה טופס טיולים, נפרד מחבריו, מהמזכירה הצעירה , ויצא משער הבניין בלי להביט אחורה, אפילו מבט אחד הוא לא זרק. כול מה שראה זו גינה ירוקה, עם בית קטן שבנה במשך שנה כמעט לבדו, 3 חברי ילדות עזרו לו להניח צנרת, להרים גג, לשים מרצפות, כל השאר עבודה שלו. בלי פועלים, בלי חברים.
בכול יום והוא מודה שלא היו הרבה כאלה, כשחזר אל ביתו, היה נזכר איך היה ישן בין שקי המלט לכלים שלו, בכול שבוע עבד יומיים לפעמים שלושה, ידע שרק אם יבנה את הבית לבד הוא יוכל לקרוא לו באמת בית.
ועכשיו, כמו ברח מרודפיו, נסע ישר , לא עצר לשנייה, ברמזורים אדומים הרגל לא זזה מהגז. איש לא רדף אחריו, רק במשרד עוד דיברו עליו הצטערו שהלך והמשיכו בעבודתם. לא חשבו שיחזור למרות שהיו כאלה שעוד האמינו. ראש השירות טען שיחזור על ארבע משעמום.
בבית שלו לא ציפה לפגוש אף אחד. אשתו התגרשה ממנו לפני חמש שנים, גירושים קלים, בלי מריבות, בלי כעסים למרות שאהבה גדולה אף פעם לא היתה שם אז זה היה קל.
הם היו מאוהבים בימים הראשונים כשהכירו, היא חיילת צעירה, והוא קצין בבסיס בה שירתה, אחרי שהתחתנו, היו נזכרים לפעמים איך התחבאו מעיני המפקד שלה , בורחים להתמזמז, מאחורי הטנדרים החונים , בשדות הרחבים שמסביבם מחסני נשק ותחמושת, ככה היו מעבירים את הלילות הקצרים שלהם.
ילדיו עזבו את הבית ביחד איתה, אחד נסע למזרח, וכשיחזור ישכיר בוודאי דירה, השני צעיר ממנו בארבע שנים נכנס עכשיו לתיכון, נסע עם אימו להולנד שם התחתנה עם בחור מקומי. והוא לבד. עם הגינה והבית שבנה במו ידיו.
20 שנה היה נשוי.
בהתחלה היו עוד נגיעות, הן פסקו מהר מאוד, שניהם הסתגרו בתוך החיים של עצמם, כמו שבלולים שאינם יוצאים מתוך עצמם. את ילדיהם גידלו בחוסר עניין, כאילו שני בובות היו מונחות על המדף ואסור לגעת בהן שלא ישברו, מותר לנקות את האבק.
ילדיהם התרחקו מהם וכול אחד נמשך לכיון חיים אחר, הבכור התעסק כול היום במכוניות, לימודים לא עניינו אותו. הצעיר נמשך למוזיקה, אל חדרו לא נכנסו פחדו להיחשף למוזיקה הרעשנית ששמע. הם הרגישו שהם מגדלים את עצמם, בזמן שהאבא בשירות, והאימא בתצוגת אופנה בפריז או לונדון מציגה את הקולקציה החדשה שלה, והוא חש אינו נשוי כלל.
אהבה גדולה לא היתה שם. רק נוחות שאחרי עשרים שנה גם היא התפוגגה והם החליטו להתגרש.
לא חיפש אהבה אחרת.
עכשיו סופר עשר שנים לפרישה.
ליד שולחן הגינה שקנה לפני שנה אצל ליברמן מהמושב הסמוך, מחיר מציאה קנה את השולחן, יש את מפת העולם מסומנת בנעצים קטנים צבעוניים במקומות בהם ביקר ורצה עוד לבקר. שבוע אחרי המלחמה, ארז תיק קטן ונסע למקסיקו, תמיד רצה להגיע לשם, לבקר בכפרים המקומיים, התכוון לנסוע לתאילנד לנסוע לאן שבנו טייל, אז כשפרש מהשירות, רצה להיות לבד ולא כבול בזיכרונות, הטובים והרעים.
עשר שנים התעסק בגינה שלו, מצא בה תחליף לנישואים כושלים והורות גרועה, רגשות האשם גרמו לו לטפח את הגינה שלו כול יום, ולעבוד בה כמו היתה בניו שמעולם לא גידל.
מדי שנה בילה ארבע חודשים בחו"ל, מתחיל מיבשת אחת עובר לאחרת, מטייל ביום ובלילה ישן במלונות זולים, עד שנמאס לו והתגעגע לגינה ולשלווה שלא לעשות כלום, והיה חוזר. את המסלול בטיול קבע באותו יום, רק מקום הנחיתה והעיר בה יישן היו ידועות לו מראש.
תחילה התאהב באמריקה, עשה את כולה חוץ מארצות הברית, משם עבר למזרח הרחוק מרגיש צעיר בעשרים שנה, שוב חזר להיות הסטודנט שמחפש הרפתקה, לא מחפש שלווה ואולי זו דווקא היא שנתנה לה אותה. הלך בטבע בשביל שהיה מוכר ונוח לו כמו רחוב בעיר, הביט בציפורים, בתנועת העלים והענפים.
תמיד פחד לפגוש אנשים, כאלה מוכרים שיזכירו לו דברים שכבר שכח, ואויבים שעלולים לפגוע בו, נקמה מתוקה, בתדריכים שקיבל מטעם השירות לפני שנסע , נהגו לומר לו שתמיד יחתום בשם בדוי, לעולם לא יגלה את שמו, לעולם לא יתחבר עם אנשים מארצות אויב, הזהירו אותו שיבדוק כול העת את המזוודות שנשא, ודאגו להנפיק לו אישור לשאת נשק.
למשרד האפור לא חזר גם לא לביקור, זה היה מין טאבו שסיגל לעצמו, איזור צבאי סגור. חבריו מהשירות עוד ניסו אחרי פרישתו לשמור עימו על קשר אך מאסו כשהבינו שהוא לא מעוניין, הרגישו את מה שהוא באמת חשב, אין לו עניין לשמור על קשר עם אנשים ששלושים שנה לכול היותר היו איתו באותה ביצה,
ביקש להיפרד, להיעלם מהעולם שהכיר.
יושב ליד השולחן שעליו פרושה מפה בגינה שטיפח, יום חם בחוץ, עירום בחלקו העליון נותן לשמש להצליף בו את קרניה. לוגם מכוס הסיידר שלו, ומצייר עם עיפרון מאיפה כדי להתחיל, קו קצר אפור, את קו ההמשך ישרטט במשך הזמן.
ישב שעה ונכנס לביתו, קירות העץ היו עירומים, על השידה רק עציצים ישבו שם, מלכים בממלכה שלו, תמונות נישואים נשכחו ממנו באלבומים ישנים ששמר במרתף, תמונה קטנה של בניו נשא בארנק, מקופלת בין כרטיסי ביקור ושטרות כסף. את רוב התמונות נתן במתנה לאשתו.
לחתונה שלה עם הבחור ההולנדי שהכירה בתצוגה, הוזמן אך לא הגיע, ידע שהיא לא מצפה שיבוא, שלח לה צ'ק על סך 1000 דולר עם מכתב ברכה, את המכתב השאירה אצלה ,את הצ'ק שלחה לו חזרה "יש לי מספיק תודה". הוא ידע שפגע בכבודה, למרות שמעולם לא ידע את גבולותיה, מה מותר לומר ומה אסור, מה היא מרגישה, לעולם לא התנגש בה, אבל גם לא חיבק אותה.
לילד הצעיר שלח כסף כול חודש ובימי הולדת, הילד ביקר אותו פעם אחת, והוא נהג לטלפן אליו פעם בשבועיים. את ילדו הגדול שגר עכשיו בדירה שכורה בתל אביב, היה מבקר פעם בחודש. תמיד מתקשר לפני. מדי פעם היה מגיע קרוב לדירתו לצורך סידורים, אבל מעולם לא היה עולה. הרגיש מחויבות לפרטיות של בנו ואולי לתואר שלו "האבא הכי מנותק בעולם" כפי שקרא לו בנו הקטן.
הוא לא שנא אותם אבל הם ידעו שקשה לו להיות אבא ועוד לאהוב את זה.
בלילה היה אומר לעצמו בלי קול "התרגלתי לבדידות, רק מי שיושב במשרד אפור במשך לילות וקורא כרוזים בשפה זרה, ויוצא לעיתים לחקור בשטחים ריקים מאדם יכול להתרגל לבדידות" אבל הוא גם אהב את זה, היה מדליק לעצמו מקטרת, מערבב קפה חזק ומתוק, יושב ליד ידיעות על מחבל המסתתר כנראה במחנה פליטים, או באיזה בית ברמאללה, היה שואל את עצמו איך אותו מחבל מרגיש עכשיו כשהוא מתחבא בלי משפחתו וחבריו, לא יכול לראות את העולם ואם יעז לנסות להציץ, סיכוי טוב שזו תהיה הפעם האחרונה. היה קורא אובססיבי של עיתונים מארצות אויב , ידע שידיעות פשוטות על ספורטאי או על אימא לעשרה ילדים עלולות להיות מסר מהמפעילים למחבל שמחכה להוראה בשביל לעשות פיגוע בלב מדינה יהודית , אלפי קילומטרים משם.
הוא ידע שכול ידיעה שהוא קורא גורמת לו או לאחרים לקבל החלטה שעלולה לשלוח מישהו אל מותו. מצדנו ומצדם.
ייחס לחיים חשיבות אחרת כשהיה מדובר במבצע צבאי, כול יום חיכה לרגע שיוכל להגיד לראש השירות שהוא פורש, יעבור את השער ולא יחזור עוד. הכול נראה לו מורכב מדי, רצה חיים פשוטים אבל מפגש אחד עם המגייס ניתב לו מסלול אחר לגמרי.
אין יום שלא היה חושב לעצמו , מה הי קורה אילו לא היה מתפתה להקשיב לאותו מגייס שהצליח לשבות את ליבו, "החיים יהיו יותר מעניינים מעכשיו" כך אמר לו, אבל לא עניין חיפש אלא רק את החיים הפשוטים, וחיים פשוטים הם חיים בלי אחריות לחיים של אחרים.
חיים בצל גינה ומפה מלאה בנעצים, כשעוד ערב יורד על השרון והכרוזים רחוקים.
