פרברים
עיר בשלג
בפעם אחרונה ששמעתי עלייך
היית נשואה עם ילד
גרת בפרברים
בבקרים היית בבית
אחר הצהריים לקחת את הילד לחוגים
כמה פעמים רציתי לבוא אלייך
לראות אם את זוכרת
את הפנים, את הקול, את המגע שעטף אותך
אך בכל פעם היה נדמה לי
שעם כל יום שעובר, המרחק רק מתארך
כל מה שנשאר לי הן תמונות מן העבר
נסיעות ממושכות בלי שום מטרה
קמים באמצע הלילה
מחפשים בית קפה פתוח
משוטטים ברחובות
האם את זוכרת את הסיגריות שעישנו
את הבקבוקים שירינו בהם באמצע שום מקום
מעלה זיכרונות על הנייר ומדמיין אותך
יושבת עם חברות, מנסה להבין
איך פתאום החיים נמשכו ולא נשאר לך דבר מן העבר
עם בעל וילד, בית בפרברים
החיים נראים מוגדרים,
אני יכול לדמיין אותך שואלת את עצמך,
על מה ויתרת, וכמה זה יעלה לך
שלא תוכלי עוד לקחת לעצמך
רציתי לבוא אלייך
כמו מתוך סצנה לעוסה מסרטים עלובים
להופיע בפתח הדלת ולספר לך
כמה השתנית וכמה נשארת יפה
להזכיר לך איך היינו בורחים בשביל שיהיה לנו מה לספר
רציתי לספר לך כמה רחוק הגעתי
ועכשיו אני כאן
הייתי שואל אותך אם את מאושרת ומבקש תשובה כנה
אבל ככל שהזמן חלף
הבנתי, שהמרחק התארך את בטח לא זוכרת דבר
עם ילד בפרברים,
חוגים אחר הצהריים
וארוחות ערב משפחתיות בשבע
את זזת אל מקום אחר
אי אפשר תמיד לקחת את מה שיש ולמשוך את זה עד אינסוף
בסוף מתעוררים ומגלים שחצי חיים חלפו
במאבק על מה שהם היו
וכל מה שנשאר, זה זיכרון מאובק והמרחק שמתארך
בלי אפשרות להתגונן מפניו
יש סצנות כאלו בסרטים, אז לקחתי אחת מהן והפכתי לשיר .
השיר נכתב בינואר 2016
