רדיו פריי יזרעאל
מרלין מונרו על קיר
בחוץ יורד גשם, זה לילה דצמבר
לא שומע את עצמי בחשכה
אנשים מתכסים בכאבם.
כל כך הרבה אבק סביב, הפסקתי לספור פירורים
מדליק את הרדיו, מאזין לרדיו פריי יזרעאל
לא שומע את המילים, טיפות של גשם לוקחות אותי רחוק
חסר מנוחה, מי אמר שהרדיו נותן מנוחה
רדיו פריי יזרעאל , לאט נכנס אל התווים ואז אל המילים
שדרנית בקול עמום, סביב לה רק מאזינים ואני? אני עדיין לא נקרא מאזין
היא מנסה להיכנס לתוכי, האם תצליחי לשבור את חומותיי, שדרנית רדיו פריי יזרעאל
עשן הסיגריה לא מכסה את טיפות הגשם, והשדרנית? היא עוד מנסה , לשווא
באמתחתה סיפור ישן על אהבה דומה, זו שממנה ברחנו, מי רוצה להתאהב היום?
מציץ אל החלון, אנשים ברחו לרחובות ועכשיו הרחובות הומים מכל וכל
אני שומע את קולה קורא לי, מרגיש את עצמי נשבר, מתאמץ שלא, אבל נשבה
אני שלך, רדיו פריי יזרעאל
קולה מיילל ולא מבכי, קולה צרוד ואיתי הוא מתקשה
היא כאילו מתחילה מחדש את הסיפור בשביל המאזין החדש שלה
זה סיפור על אהבה, היא מספרת , סיפור על רעש שאף פעם לא נוצר
"הוא היה בן 22 והיא, היא צעירה ויפה, בעצם היא ילדה"
אני מדמיין אותה, שדרנית רדיו פריי יזרעאל
שיער שחור, אולי גבוהה, פנים רכות, כאלה שהכרתי, אולי אפילו נגעתי
הסיפור נמשך גם בלעדיי, נראה שגם היא יצאה ממנו , אולי להתקרב אלי
אבל היא חוזרת אליו
הגשם ממשיך לרדת ועוד מדברים על שלג בצפון,
כאן או אחרת, איתה או עם אף אחת
היא חותכת את הסיפור בשיר בדואי ישן, ומעבירה מיד לפרסומות
שלא אשמע אותה בוכה
אני רוצה לדעת, מה ההמשך, אז אני כותב סוף משלי
ובינתיים ברדיו פריי יזרעאל, קריין החדשות מוביל אותי ממנה אל המציאות
הרוגים ופצועים הוא סופר, והשדרנית נעלמה בתהום החדשות
פותח את החלון, מבקש להירגע,
כמה זמן יחלוף לי בבדידות הזאת, בלי שאשים לב לכך
פתאום היא חוזרת, בין מזג האוויר לשיר שלא מתאים לאווירה
"זהו רדיו פריי יזרעאל, כאן שום דבר לא שייך למקום, ומי שבודד יבין את כוונתי"
אומרת ואני מבין, הבנתי את זה מזמן, לפניה, לפני זו שהלכה מכאן
קולה ממשיך לחדור אלי בטבעיות אכזרית, כל יללה שלה פותחת פצע בתוכי
כל פרט עצוב מסיפורה עוטף אותי,
כל נשיפה מקרית, סודק את החומה
ומסביבי עפים רסיסים מרדיו פרי יזרעאל, ישירות אלי
סיפורה נודד מכאן עד הרי הודו, עם אותם גיבורים וחוזר לכאן
לא זוכר לאן היא לוקחת אותי, אבל הקירות נשטפים בגשם קל
אני , אני מתאים פנים לקול ועכשיו היא בוכה, רדיו, זה הרדיו, אומר לעצמי
לא רוצה לכבות בו, שלא תברח, אבל הלילה כבר חולף
ממשיך איתה עוד שנייה ועוד שנייה, לאן היא תיקח אותי מכאן?
"היא האמינה לו, היא היתה ילדה, אתם יודעים איך זה, מי לא מאמינה שיש נסיך עם סוס ואולי הוא אביר"
ככה היא ממשיכה, בקול מיילל, לא, היא לא בוכה, היא לא כזאת
רק יורדות לה דמעות
"ביום החתונה, פנייה נראו כמו ים שקט מלא בזמן, עד השקיעה המרה"
לוגם עוד כוסית ויודע זה קיטש, בדיה, דמיון, מגוחך עד עילפון
אולי אני שיכור מהוויסקי, אולי היא בתוכי, ואני לא מוכן
"כולם שמחו בשבילה, והוא היה מאושר באושר, ככה היא חשבה,
דקות לפני חתונתה, לפני שהפכה לאשת האביר, התברר לה סופית
שדמעות זולגות על לחייה, איזו נסיכה בוכה?"
מצווה על עצמי להישאר ער למענה
בשביל לחתוך את המתח או להימנע מכך, היא מנגנת שיר בלוז
רדיו פריי יזרעאל לשירותכם כל הלילה
בשבילי זה רגע של שלווה, בשבילה זה רגע להירגע
לא, אני לא מנסה לנחש עוד את הסוף, היא מוזמנת להפתיע אותי
אין לי קלפים חדשים לפתוח בפנייה
"בסוף הנסיכה הבינה, שאין נסיכים ואין אבירים, כולם מתו בסיפורים ושם הם נשארו
חזרה לביתה, וכעת היא מספרת לכם את הסיפור הזה, ברדיו פריי יזרעאל"
קולה צנוח אל תוך כוס הוויסקי שלי, מרגיש איך היא מכוונת אלי את כל המילים
כמו סכינים, גרזנים, אולי יותר מזה
אני חסר אונים והיא חסרת רחמים
בשבילה לא הייתי אביר ולא נסיך
הייתי רק האיש שמאזין לה
רוצה לקרוא לה שתישאר
אבל היא סוגרת את השידור עם שיר ישן
רדיו פריי יזרעאל
