רחוב אחד ארוך שלא נגמר

איש זקן יושב על ספסל

איש זקן יושב על ספסל

 

והמקום הזה מרגיש לי כמו רחוב אחד ארוך שלא נגמר

לא משנה איזה מרחק אחצה

בסוף אעמוד מול החלון, אחכה שתצאי

אז נותן לדמיון להשתחרר

 

רחוב מלא שלטי חוצות, מאירים את המדרכות החשוכות

אנשים חוצים את הכביש, מי בהליכה ומי באופניים

מעבירים משלוחים, על הגב, על הידיים

זוגות במעילים דומים ונהגים במכוניות יוקרה צופרים בלי הפסקה

 

ממול לקניון הגדול, שורות של מבנים ישנים

שומרים במדים בכניסה

יש מי שנכנס, יש מי שיוצא

ומעבר לכביש, חנויות אופנתיות ובתי קפה בסטייל רחוק

 

הייתי רוצה להיות אדם זר

להסתובב מבלי לדעת

מה הולך כאן בימים, מה הולך כאן בלילות

איך זה מרגיש ברחוב אחד ארוך שלא נגמר

 

ממרכז קניות אחד אל מרכז קניות אחר

בדרך עובר ליד האולם בו מפילים את השמיים כל ערב מחדש

בגיטרות צורחות, בכינורות מחרישים

חוצה אל הצד השני

 

שם היינו מסתובבים פעם בין החנויות

מחפשים לעצמנו ילדות זרה

הכל כבר, התחלף, נסגר ודעך

ואי אפשר למצוא את היציאה

 

מנסה להיזכר בדרך חזרה הביתה

עוקב אחרי אנשים זרים

הם עוברים מולי ולא שמים לב

הולך אחריהם אל מקום לא ברור, ממשיך בדמיון ונשאר במקום

 

והמקום הזה מרגיש לי כמו רחוב אחד ארוך שלא נגמר

לא משנה איזה מרחק אחצה

בסוף אעמוד מול החלון ואחכה שתצאי

אז נותן לדמיון להשתחרר

 

 

השיר הזה נכתב על ערב אחד בו נסעתי מעזריאלי לדיזינגוף סנטר.

רציתי להיות זר, לחשוב מה מרגיש תייר שעובר ממקום למקום, כשבאמצע יש בסיס צבאי.

השיר נכתב בינואר 2020

Please follow and like us: