ים
זיכרון ראשון, ילדות, כל שבת נסענו לבת ים אל חוף הסלע, נשארנו עד הצהריים. עם הזמן, במקום כל שבוע, היינו נוסעים כל שבועיים ובמקום חוף הסלע היינו נוסעים לחוף ירושלים בתל אביב.
זיכרון שני, ילדות, אילת, פעמיים בשנה, פסח וחופש גדול, ירדנו אל החוף מהבוקר עד הצהריים, משחקים מטקות, שוחים עד הרפסודות, אוכלים ארטיקים.
זיכרון שלישי, בתיכון ובצבא הלכתי לים, לא הייתי נכנס למים אלא רק יושב על החוף ומסתכל על המים. לא יודע מה חשבתי שיקרה, רק זוכר את עצמי מביט על הקצה של הים ותוהה, אם אחריו יש באמת עוד ים או שזה הסוף. אני חושב שהיום אני יודע את התשובה.
יש עוד הרבה זיכרונות, זה ים. אז אני כותב עליו, על הסירות שמפליגות, מזח, חוף, ואיך הוא נראה אינסופי. אני אוהב לכתוב על הים יותר מאשר ללכת אליו.
שום דבר כאן לא מקרי
עומד על השביל ממנו אני ממשיך מתבונן על הספסל עליו פעם ישבנו אף אחד לא מחליף אותנו כעת איש...
משחקים בחול
תביטי על הים בני ארבעים עוד מעט הסירות עדיין משטות בנו חופשי אנחנו לא רצים על החול, ואין שם...
סימנים של זמן
יש סימנים של זמן אשר דוהים כשהנוף משתנה אי אפשר לזהות בראות הזאת, את העצים ההרוסים בשולי הדרך מה...
עד יעבור זעם
אנחנו עוד עושים אהבה מרחוק מזיזים את העיניים על פי התנועות הידיים נשענות, מבקשות להחזיק אותנו עושים את המוטל...
רחוקים מהים
הוא החזיק לה את היד ושניהם הלכו על השביל ליד הכביש פרדסים ארוכים, עצים נמוכים גרוטאות ישנות חסרת צבע...
אין רוחות בים
אין כבר רוחות בים רק סימנים שנתלים באוויר מגיעים אל החוף ונעלמים בחול היבש יושב על ספסל מדבר...
בפאב מול הים
זוכר ים בלי אוניות ואותי יושב על החוף, ילדים רצים בלי הפסקה עוצרים ומדברי איתי, לא הבנתי שום מילה...
נזדקן ביחד
ולפעמים אנחנו מביטים על השעון וסופרים את השעות ולפעמים אנחנו מתבוננים במחוגים שאינם מחשבים כמה זמן נשאר עד שנמצא...