ים
זיכרון ראשון, ילדות, כל שבת נסענו לבת ים אל חוף הסלע, נשארנו עד הצהריים. עם הזמן, במקום כל שבוע, היינו נוסעים כל שבועיים ובמקום חוף הסלע היינו נוסעים לחוף ירושלים בתל אביב.
זיכרון שני, ילדות, אילת, פעמיים בשנה, פסח וחופש גדול, ירדנו אל החוף מהבוקר עד הצהריים, משחקים מטקות, שוחים עד הרפסודות, אוכלים ארטיקים.
זיכרון שלישי, בתיכון ובצבא הלכתי לים, לא הייתי נכנס למים אלא רק יושב על החוף ומסתכל על המים. לא יודע מה חשבתי שיקרה, רק זוכר את עצמי מביט על הקצה של הים ותוהה, אם אחריו יש באמת עוד ים או שזה הסוף. אני חושב שהיום אני יודע את התשובה.
יש עוד הרבה זיכרונות, זה ים. אז אני כותב עליו, על הסירות שמפליגות, מזח, חוף, ואיך הוא נראה אינסופי. אני אוהב לכתוב על הים יותר מאשר ללכת אליו.
ריקוד אחרון
ולפעמים האהבה לא מספיקה , את אומרת אז נרקוד את הריקוד האחרון אחריו ניפול או נמשיך נרקוד בלי פחד ...
סיפורים ישנים מתחדשים
לאט אני מוציא את כל המילים שופך אותן כמו מים הנייר מוכן לקבל הכל לא יודע אם האנשים יסכימו...
בגובה העיניים
עכשיו כשהכל מאחוריי אני יכול להביט על השקיעה בעיניים לעמוד על קו המים הסוף לא קרוב עדיין כל...
אין כאן גשם באמצע הקיץ
כאן אין גשם באמצע הקיץ יושבים מול הים, מביטים על הסירות פעם החול מלטף, פעם הוא מכה ואנחנו עדיין...
ארץ ללא רוח
השירים שלנו גולים בארץ ללא רוח ושנינו עומדים מול הים מחפשים מחסה מחלומות ללא פרשנות מעולמות נטולי הגדרה ...
חברים טובים
אני רוצה לנסוע איתך כל הלילה כמו שעושים חברים שלא נפגשו שנים ניסע ביחד על הכביש המהיר כל הדרך...
מול הסירות
ושב מול הסירות מתבונן איך הן מפליגות מהנמל השמיים לא נפתחים במקרה הפצע שנפתח ומדמם, לא הופיע משום מקום...
חלומות רעים
מול חלון גדול משקיף אל ים, ישבנו הבטנו איך השמיים קורעים את המסכה מעליהם אנשים חיפשו מחסה, ואנחנו התכנסנו...