בלוז של הלילה
פעם היינו יוצאים אל העיר בחצות לא חיפשנו את הבלוז של הלילה ידענו, הוא מתנגן רק בסרטים לא חיפשנו...
זיכרון ראשון, ילדות, כל שבת נסענו לבת ים אל חוף הסלע, נשארנו עד הצהריים. עם הזמן, במקום כל שבוע, היינו נוסעים כל שבועיים ובמקום חוף הסלע היינו נוסעים לחוף ירושלים בתל אביב.
זיכרון שני, ילדות, אילת, פעמיים בשנה, פסח וחופש גדול, ירדנו אל החוף מהבוקר עד הצהריים, משחקים מטקות, שוחים עד הרפסודות, אוכלים ארטיקים.
זיכרון שלישי, בתיכון ובצבא הלכתי לים, לא הייתי נכנס למים אלא רק יושב על החוף ומסתכל על המים. לא יודע מה חשבתי שיקרה, רק זוכר את עצמי מביט על הקצה של הים ותוהה, אם אחריו יש באמת עוד ים או שזה הסוף. אני חושב שהיום אני יודע את התשובה.
יש עוד הרבה זיכרונות, זה ים. אז אני כותב עליו, על הסירות שמפליגות, מזח, חוף, ואיך הוא נראה אינסופי. אני אוהב לכתוב על הים יותר מאשר ללכת אליו.
פעם היינו יוצאים אל העיר בחצות לא חיפשנו את הבלוז של הלילה ידענו, הוא מתנגן רק בסרטים לא חיפשנו...
כשהגשם יורד, הבית עולה באש אי אפשר להתכנס בחדרים קטנים גם אם הסירות מחכות לנו על קו החוף אם...
יש תמונה על הקיר היא עדיין לא נשברה את מביטה עליה מחפשת את עצמך בתוך המסגרת מבקשת את המטרה...
כשלא יהיה לנו מה להפסיד נוכל לנצח כשלא תהיה לנו סיבה לנצח לא נפסיד יותר כשנתחבא מהגשם נרגיש...
בואי נתאהב בלי מילים אחר כך נצא מתוך עצמנו נביט מהצד כמו שמביטים על סרטים אנחנו לא צריכים...
הארמונות שבנינו בחול מתפוררים נמחקו העקבות שהשאירו זרים אין לנו בעקבות מי ללכת ואין לנו לאן אנחנו רק רוצים...