החשכה לא תזיל עלינו דמעה
מביט בשמש, מחכה שהיא תיפול החשכה לא תזיל עלינו דמעה רק תשאיר לנו מקום ללכת בלי כעס זה הזמן...
בסוף הרי הכל מילים. הן מרכיבות את המשפטים שיוצרים את הטקסט. תמיד הייתי איש של מילים או שתיקות. מתייחס לכל מילה, יכול להדהד משפט בלי הפסקה, מתחבר אל טקסטים מסוימים, עד שאני זוכר אותם בעל פה.
מילים יוצרות את השיר, שמתאר את המציאות, והיא ההוויה. לא תמיד המילים מדויקות, לעיתים אני משנה אותן בשביל לא להסגיר פרטים, לא להחשיד חשודים פוטנציאליים. אך יש למילים משמעות בכל מקרה, בכל מחיר, הן נמצאות שם.
מביט בשמש, מחכה שהיא תיפול החשכה לא תזיל עלינו דמעה רק תשאיר לנו מקום ללכת בלי כעס זה הזמן...
עכשיו יש מי שכותב את המילים על בטון מלוכלך , בין פסלי המתכת כך נראה הזמן שלנו כך מסתיימת...
מהרגע שאת קמה בבוקר ועד הלילה שבא בלי סיבה אני אוחז בידך הדמיונית רוצה לחשוב שאת נאחזת בי בחוזקה...
תביטי על הים בני ארבעים עוד מעט הסירות עדיין משטות בנו חופשי אנחנו לא רצים על החול, ואין שם...
יום יום, בין השורות, בין המילים הסיפור שלנו נכתב עם כל הכתמים אנחנו לא מצליחים להסיר מעלינו את האבק...
שוב כותב מילים על מסך לבן שוב משרטט משפטים על פי מחשבות קצובות שום דבר לא משתנה באמת ...
כשנחצה את הגשר בהליכה מה אנחנו נמצא בצד השני של הנהר איפה שפעם דייגים היו יושבים כל הבוקר איפה...
הוא החזיק לה את היד ושניהם הלכו על השביל ליד הכביש פרדסים ארוכים, עצים נמוכים גרוטאות ישנות חסרת צבע...
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים את אומרת ואנחנו ממהרים להסתיר את הכתמים כל כך הרבה זמן חולף עד שאנחנו לא...