לאונרד כהן

שנת 2009, גיל שלושים, פריז. הבטתי בו עומד על הבמה, חצי שר, חצי מדקלם, אם הייתי מחפש כאן קלישאה הייתי אומר שבקול של כהן גדול הוא מסביר לנו איך נראית האהבה ואיך ייראה העתיד. שאלתי את עצמי אז, אם בגילו גם אני אהיה מסוגל ללבוש חליפה, לעמוד על במה ולעשות צעדים של רקדן שמעולם לא רקד ואף פעם לא פרש.

בינתיים אני מנסה לכתוב, לא מדמיין שאני כותב כמוהו, אבל מקשיב לו ברקע כשאני כותב את המילים , ומדמיין אותו שר אותן…

מי זה לאונרד כהן בשבילי?

לאונרד הוא כל מה שהייתי מבקש להיות בגילו, הוא הקול והמילה, ההגשה והתנועה, הוא קסם בלתי נגמר, ותמיד כשאני מחפש מישהו שילווה אותי ברקע, הוא שם.

הייתי רוצה שהקול של לאונרד יהיה הקול של העולם.