תל אביב

הקשר שלי לתל אביב הוא סיפור של אהבה-שנאה-אהבה . כמי שגדל בחולון, כל נסיעה עם החבר'ה לתל אביב היתה מרגשת. הנה אנחנו הקטנים נוסעים לבד אל העיר הגדולה. בתקופת התיכון, תל אביב שימשה עבורנו  מפלט, שינקין, קינג ג'ורג, דיזינגוף, אלנבי, חוף הים, שם היינו מבלים במקום להיות בכיתה. כשגדלתי  פחות אהבתי את העיר, היא נראתה לי לא שייכת ולא מצאתי את עצמי בתוכה. ערים אחרות  קסמו לי יותר, אף על פי שהייתי מבקר בהן פחות.

היום אני מבין שתל אביב היא הדבר האמיתי. מנווה צדק, דרך רוטשילד, אבן גבירול, הצפון הישן, בואכה פארק, נגיע אליו ומשם נרד בחזרה דרך הטיילת אל ההתחלה. היא החופש המוחלט. אין עוד עיר כמוה בארץ ואולי בכלל. כל פעם כשאני מגיע אליה, אני שמח שיש לי את הזכות ליהנות ממנה.

החלום הישן

לא גרתי בתל אביב מעולם, הייתי רוצה לגור ליד הפארק או ליד הים, אך זה לא יצא. הייתי שמח להתעורר כל בוקר וללכת לרוץ שם או לאכול ארוחת בוקר באחת המסעדות שפונות אל הים.

ואני לא מצליח להבין אנשים שלא אוהבים אותה, לא יכול לתאר את חיי בלעדיה, לא רוצה לחשוב על ישראל בלי תל אביב.